מתי מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת

א. מי ששכח בערב שבת להדליק את האש, או ששכח להכניס את תקע חוט החשמל של הפלטה או של התנור בשקע החשמל ונזכר בשבת, אף על פי שיכול לרמוז לנכרי דרך סיפור דברים באופן שיבין וידליק את האש ויכניס את תקע החשמל לשקע, מכל מקום אין דרך זו מועילה, הואיל ואסור להנות מהתבשילים שהתחממו כיון שעושה לצורך ישראל, ואפילו אם יזמין את הנכרי לאכול עמו מהתבשיל אין זה מועיל, שבודאי עיקר מעשה הנכרי נעשה לצורך ישראל, ומכל מקום במקום שיש גוי מיוחד לשבת, שסיכמו אתו שיקבל סכום כסף מסויים על כל פעולה שעושה לצורך ישראל בשבת, אפשר להקל בזה לספרדים להנות מן התבשילים שהתחממו, כיון שהגוי על דעת עצמו הוא עושה.
ב. מי ששכח להדליק את מנורת החשמל מערב שבת בביתו, אם יש לו אור אחר בבית שיכול להשתמש לאורו אפילו על ידי הדחק, מותר לו לקרוא לנכרי ולרמוז לו שידליק את מנורת החשמל, ובלבד שירמוז לו דרך סיפור, כגון שיאמר ''הבית שלי חשוך'', והנכרי יבין וידליק את החשמל, ואז מותר להשתמש באור שהדליק הנכרי כל תשמיש שהיה אפשר להשתמש גם בלא האור, ואם אין שום אור בבית, או שרוצה להשתמש באור מנורת החשמל גם תשמיש שלא היה יכול להשתמש בלעדיו, יקרא לנכרי בביתו ויצוהו להביא לו חפץ מהחדר החשוך (שרוצה להדליק בו המנורה), והנכרי ידליק את מנורת החשמל לצורכו כדי למצוא את החפץ, ומותר להשתמש לאור המנורה שהדליק.
ג. מותר לומר לנכרי בשבת לעשות בשבת דבר שאסור רק מדרבנן לצורך מי שחולה קצת, או לצורך אדם שצריך מאד את הדבר (הפסד מרובה), או לצורך מצוה. שמכיון שהאיסור אינו אלא מדרבנן ואיסור אמירה לגוי אף היא מדרבנן, הרי הוא שבות דשבות, ובמקרים הנ''ל לא גזרו חכמים לאסור.

אמירה לצורך מצוה: 
ד. אסור לומר לנכרי בשבת לעשות בשבת דבר שאיסורו מן התורה אפילו שזה לצורך מצוה. ולכן אסור לומר לגוי להדליק נר כדי ללמוד ולהתפלל. ומכל מקום במקום מצוה של רבים יש לסמוך על הסוברים להתיר שבות במקום מצוה (כלומר להתיר שבות של אמירה במלאכה מהתורה שזה רק שבות אחת, שאמירה לגוי שבות, ולאו דוקא שבות דשבות ),ולכן אם נפסק החשמל בבית הכנסת בליל שבת או בליל יום הכיפורים באמצע קריאת שמע ותפלה, מותר לומר לגוי להדליקו לצורך הרבים שקוראים קריאת שמע ומתפללים מתוך הסידור. ומכל מקום אם אפשר טוב לעשות כן על ידי אמירה לגוי שיאמר לגוי חבירו, כיון שיש אומרים שאופן כזה נחשב שבות דשבות.
ה. יש להקל ולהעביר חפצים בשבת על ידי גוי מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים במקום מצוה, כיון שזה שבות דשבות במקום מצוה, וכן יש להקל במקום מצות הכנסת אורחים, או מפני דרכי שלום וכל כיוצא בזה.

אמירה במקום הפסד גדול:
ו. מותר לרמוז לנכרי גם בלשון ציווי, שיעשה דבר אפילו אם יש בעשייתו איסור תורה, כדי למנוע הפסד גדול ברכוש, שמכיון שאדם בהול על ממונו, חששו חכמים שאם לא יתירו לו זאת, שמא יבוא לעשות בעצמו דבר שאסור לעשות, ולכן אם פרצה דליקה בשבת בבית או בחנות מותר לומר לנכרי: ''כל המכבה אינו מפסיד''. ומכל מקום גם במקום הפסד גדול כגון בדליקה אסור לומר לנכרי בלשון נוכח: ''אם תכבה לא תפסיד''.

אמירה לצורך חולה:
ז. מותר לומר בשבת לנכרי לעשות דבר שבעשייתו יש איסור תורה, אם הדבר הוא לצורך רפואתו של חולה שנפל למשכב אפילו אין בו סכנה. ולכן מותר לומר לנכרי בשבת להדליק נר בשביל החולה אפילו שאין בו סכנה כדי לראות את צרכיו.

אמירה לפני שבת:
ח. מותר לישראל לפני שבת  לומר ברמז לנכרי שיעשה עבורו מלאכה בשבת, ואפילו אם הרמז ברור ובלשון נוכח, כגון שאומר לו ''למה לא עשית עבורי דבר פלוני בשבת שעברה'', והנכרי מבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה כן בשבת הבאה. אבל בשבת עצמה אסור לרמוז לנכרי בלשון נוכח.

אמירה בבין השמשות:
ט. מותר בבין השמשות (הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים) לומר לנכרי לעשות מלאכה האסורה מן התורה, אם יש בזה צורך מצוה כגון לומר לו להדליק את הנר, או במקום טירדה וחיפזון. ואפילו אם כבר קיבל עליו עם הציבור את קדושת השבת בעניית ברכו או באמירת  ''בואי כלה''-מותר. וההיתר הוא גם בבין השמשות במוצאי שבת, שגם אז לא גזרו על השבות.