פרשת בלק

בפרשה אנו קוראים על ניסיונותיהם של בלעם ובלק לקלל את עם ישראל באיזו דרך שהיא, עד שלבסוף נאלץ בלעם לברך את עם ישראל בכל פעם. ומאידך אנו רואים שדוקא את הקללות לעם ישראל אומר אותם משה רבינו בפרשת התוכחה. ויש להתבונן בזה מדוע הדברים כך. הרי לכאורה כיון שמשה רבינו היה האוהב הגדול של עם ישראל, היה מן הראוי שהוא יברך את עם ישראל שזוהי ברכה שבאה מתוך לב אוהב, ולא ברכת בלעם שבאה מכח אילוץ. ואילו הקללות שיאמר אותם בלעם.

בספר 'נחלת יעקב' כותב הגאון ר' יעקב מליסא לבאר את הדברים כך: הרי מההכרח שיהיו ברכות וקללות, אך מכל מקום יש בכך סכנה אם החטא כרוך בקללה, הלא דבר ה' לא ישוב ריקם ואין דרך לחוטא לחזור בתשובה, כי הקללה חייבת לבוא עליו ואין מנוס ממנה. כך גם בברכות אם הברכה מובטחת מראש אין סכנה כסכנתה, כי אדם שמשפיעים עליו כל טוב בעולם עלול מהר מאד לטבוע בים החומריות כאשר אין לו כל תמריץ לעסוק בתפקידיו הרוחניים. וכמאמר הכתוב "שמנת עבית כסית ויטוש אלוה עשהו". על כן מן ההכרח הוא שברכות וקללות אלה יאמרו ויחולו באופן שניתן יהיה למצוא דרך כיצד לשנות אותם אם יש צורך בכך, מבלי לבטל אותם לחלוטין ולפגוע באמיתותם. על החוטא לדעת שגם אם הקללה היא בלתי נמנעת אין מקום להתייאש חייב להיות מוצא שיאפשר לבטל או להחליש את הקללה כשיחזור בתשובה. וכן בברכה עליה להיות אמינה, ובכל זאת חשוב שאדם יחיה בהרגשה מתמדת שהשפע אינו מובטח, שתמיד ניתן להחזיר את הגלגל אחורה שאם לא כן אין זו ברכה אלא קללה.

אך כיצד ניתן לשנות דבר שיצא מפי ה', הרי הכתוב אומר "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה". דבר זה תלוי במברך ובמקלל, ובדרך שהברכות והקללות נאמרו. מקור הברכות הוא הקב"ה לבדו, אך כיון שהן באות לעולם באמצעות שליח, יש לשליח זה השפעה על תוקף החלות שלהן, הדיבור הוא הביטוי החיצוני וללא דיבור אין לברכות ולקללות כל תוקף. אך הקובע העיקרי היא המחשבה המלווה את הדיבור, אינה דומה ברכתו של אדם הניתנת כדי לצאת ידי חובה לברכה הניתנת מעומק הלב. את הדיבור ניתן לפרש באופנים שונים מחשבתו של המברך והמקלל היא זו שנותנת לברכה ולקללה את התוקף הפנימי, ובה תלוי באיזו מדה ניתן לשנות את משמעותן או לבטל את השפעתן במידת הצורך.

אילו היה משה רבנו מופקד על הברכות אין ספק שהיה מברך מכל הלב מתוך אהבה שלמה ללא כל היסוס או הסתייגות. ואז ברכות כאלה קשה מאד לשנות, משום שקיבלו משמעות פנימית לטובה שאין עליה ערעור. וכן בלעם אילו היה מקלל היה משקיע בקללות אלה את כל כח המחשבה את כל ישותו המרושעת כדי שאלה יחולו ללא עוררין. על כן נהפכו היוצרות משה רבנו הופקד על הקללות וכמובן שעשה זאת ללא התלהבות יתירה, בלעם קיבל את תפקיד המברך. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין קו) על ברכותיו של בלעם שבמשך הזמן התקיימה המחשבה שמאחורי הברכות, כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות.