Written by:
נלמד מפרשת השבוע על כלי המשכן מה כל כלי רומז לנו להתחזק בעבודת השם.
פרשת תרומה עוסקת ברובה בציוויי על עשיית כלי המשכן, והנה מצינו ארבעה מכלי המקדש שהיה להם 'בדי עצי שטים' והם: הארון, המזבח, השולחן, ומזבח הקטורת. אולם לא הרי זה כהרי זה, בדי השולחן והמנורה, אמנם נעשו על ידי בצלאל אבל לא נצטוה בצלאל להכניס את הבדים בטבעות. לעומת זה בבדי הארון ובבדי המזבח נאמר לבצלאל שהוא גם זה שיכניס אותם בטבעותיהם. ונשאלת השאלה הלא דבר הוא ובמה נשתנו זה מזה.
בפירוש 'העמק דבר' להנצי"ב מבאר שההבדל כנראה טמון בכך, שבדי הארון היו חלק בלתי נפרד מהארון עצמו והכנסתם היא חלק מעבודת הארון עצמו, ולכן כשם שהופקד בצלאל על עשיית הארון כך הופקד גם על הכנסת הבדים בטבעות הארון, וכן בבדי המזבח. מה שאין כן בשולחן ובמנורה שם שימשו הבדים כאביזר נפרד ולא כחלק מהכלי בעצמו, ולכן לא היה צורך שבצלאל יחבר את הטבעות, שהרי הכלי היה שלם גם ללא זה.

דבר זה יש בו כדי ללמד על מהותם הפנימית של הבדים, ולא רק של הבדים אלא גם על מהות הכלים עצמם, שאותם שימשו הבדים. שהרי ידוע שלכל כלי המשכן היתה משמעות פנימית מיוחדת וכל אחד מהם נתן ביטוי לאחד מחלקי התורה הבריאה והאדם. כיון שהארון עצמו הוא כנגד התורה נמצאנו למדים שבדי הארון נותנים ביטוי לדבר שהוא חלק עיקרי ומהותי מהתורה. 'בדי הארון' מכריזים כל מקום בעולם שישראל נמצאים, התורה הולכת עמהם. התורה הנלמדת בכל העולם ובכל הדורות אינה 'העתק' אינה תחליף שמתאים את עצמו לסביבה ומשנה את צורתו בהתאם לתנאים הסביבתיים. אלא אותה תורה עצמה שניתנה בסיני שלמדו אותה הנביאים והזקנים התנאים והאמוראים היא זו שהלכה עמנו לגלות, והיא זו שאנחנו לומדים ומקיימים אותה כיום. אותו ש"ס שנתחבר בארץ ישראל ובבבל הוא זה שאנו הולכים לאורו גם ברוסיה ובאמריקה ובכל מדינות העולם. וכן הוא בבדי המזבח גם עמוד העבודה הוא מרכיב מהותי בצורתו הרוחנית של עם ישראל, גם הוא נודד עם כלל ישראל לכל מקומות פזורתו.

אולם יש עדיין הבדל בין 'בדי הארון' ל'בדי המזבח' בבדי הארון נאמר "ועשית בדי עצי שטים" ובבדי המזבח הסגנון שונה "ועשית בדים למזבח בדי עצי שטים". כאשר התורה עוברת ממקום למקום ומדור לדור אין היא משנה את צורתה ואת לבושה, כשם שהיא כשלעצמה נצחית כך היא נצחית בכל פרטיה ודקדוקיה בתגיה ובכתרי אותיותיה. שונה היא 'העבודה' שאמנם היא בעצמה נצחית אבל היא מחליפה ומשנה את צורתה במשך הדורות. בזמן שבית המקדש היה קיים עמדה עבודת הקרבנות במרכז, בעוד שהתפלה תפסה מקום משני בחשיבות. משחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות נשען עמוד העבודה בעיקר על העבודה שבלב זו תפלה. אמנם מבחינה פנימית בשורש הדבר, שתי הצורות הן זהות. תפלת שחרית נתקנה כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, וערבית כנגד הקטר חלבים, אבל מבחינת הצורה יש כאן שינוי.
מדוע לא נצטוה בצלאל על הכנסת הבדים בשולחן, כאמור לא היו בדים אלה אלא תוספת לכלי עצמו. מזבח הזהב היה כנגד כתר כהונה, כפי שרומז הזר זהב שסביבו. השולחן שגם הוא היה מעוטר בזר זהב סימל את הכתר השלישי כתר המלכות. עם ישראל לא זכה לכתרים אלה אלא בזמן שבית המקדש היה קיים וישראל שרויים על אדמתם. שלא כמו התורה והעבודה, אין הכהונה והמלכות מהווים תנאי הכרחי לקיומו של עם ישראל. זה מה שהתורה רמזה לנו בשינויי לשון קלים ובכל זאת ההבדל מאד מהותי.

Related Items

Latest from הרב משה דיין

Donate to the Yeshiva

In Memory Of