Written by:
נלמד מסדר השבטים במדבר שהתורה צריכה להיות אצלנו במרכז החיים והשאר יהיה טפל לה.
הפרשה עוסקת בתחילתה בענין מנין השבטים, ואח"כ בסדר מסעות העם וצורת חנייתם. כפי שמתואר בפסוקים מחנה הלויים וארון העדות הם היו באמצע, ומסביבם חנו השבטים, כאשר כל ג' שבטים חונים בצד אחד, דגל מחנה יהודה לצד מזרח, דגל מחנה ראובן לצד דרום, דגל מחנה אפרים לצד מערב, ודגל מחנה דן לצד צפון.

ויש להתבונן בזה שהרי בנוהג שבעולם חשובי העם המנהיגים צועדים בראש המחנה, אם כן היינו מצפים לכך שהמשכן יחד עם שבט הלויים והכהנים יסעו בראש כל הדגלים כיאה לכבוד השכינה ולשבט הנבחר. אולם לא כך ציוה הקב"ה, אהל מועד שכן במרכז המחנה ועמו מחנה הלויים, מה הסיבה לכך.
מבאר 'החפץ חיים' זצ"ל שהתורה כאן באה לתת לנו ביטוי מוחשי להבדל בין תורת ישראל וחכמי ישראל, לבין התרבות ואנשי התרבות של אומות העולם. אצל אומות העולם מהווים אנשי המדע והמחקר, אנשי הרוח וההגות, הסופרים והמשוררים, "שכבת העילית" מכל הבחינות. הם מודעים לחשיבותם ומביטים על פשוטי העם ביהירות ובהתנשאות, ומתרחקים מהם ככל האפשר. התנהגות זו אולי מעידה על כך שהם בעצם מנותקים מחיי העם, שאינם תורמים דבר מהותי לחיי העם. לא יתכן שמי שנעדר כל קשר נפשי עם זולתו ישמש לו כמורה דרך, כמגדלור רוחני.

אך התורה הקדושה אינה כן, היא נמצאת 'במרכז העם' בתוך תוכו, היא קרובה לכל אחד ואחד מישראל במידה שווה. כמו ה"לב" של האדם שהוא שוכן במרכז הגוף כדי שבאמצעותו יוכל הדם להגיע אל כל האברים ללא הפסק, כי אבר שזרם הדם לא יגיע אליו ולו לזמן קצר נמצא בסכנה. כך גם התורה היא 'הנשמה' המקיימת את עם ישראל בכללותו, ואת כל אחד ואחד בפרטות, בכל רגע ורגע, ולכן אינה יכולה לשכון מחוץ למחנה, היא חייבת להיות במרכז, כדי להשפיע ללא הפסקה את השפעתה על עם ישראל.
ביטוי מוחשי לכך היא "התיבה" שעליה קוראים בתורה העומדת באמצע בית הכנסת. אין זה מקרה שכבר בתחילת דרכם הזדרזו הרפורמים להעתיק את מקומה לכותל המזרח של בית הכנסת, בכך נתנו ביטוי נאמן לשאיפתם להוציא את הדת אל מחוץ למחנה, ליצור שכבה של אנשי דת שדבר אין לה עם העם, וכנגד זה לחמו גדולי ישראל בכל עוז. התיבה ועמה התורה וחכמיה חייבים לעמוד במרכז כי הם חיינו ואורך ימינו. יתירה מזו בבתי כנסת עתיקים אף העמידו את מושבי המתפללים בכיוון התיבה ולא בכיוון מזרח כדי להבליט את חשיבות התיבה שעליה מניחים את ספר התורה, שאליהם מפנים כל העם את פניהם.

גם כלפי עצמנו אמורים הדברים, אין זה מספיק לשמור תרי"ג מצות להתפלל שלש פעמים ביום, ללמוד שיעור קבוע מידי יום ביומו, אפשר לקיים את הכל ויחד עם זאת להתייחס לדברים אלה כענינים טפלים. אדם חייב להגיע להכרה שהגם שאת רוב זמנו הוא מבלה בעניני פרנסתו משפחתו וענינים אחרים, מכל מקום מרכז החיים הוא התורה ועבודת ה', אותן שעות שהוא מקדיש לתורה לתפלה ולמצוות ולא משנה כלל אם זו שעה אחת או עשר שעות הן השעות המרכזיות של היום ומסביבן יש לבנות את הפעילות המשפחתית העסקית והחברתית.

Related Items

Latest from הרב משה דיין

Donate to the Yeshiva

In Memory Of