פרשת מטות

פרשת מטות פותחת בדיני נדרים "איש כי ידור נדר..לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". כשנתבונן נראה שיש כאן אזהרה כפולה. אזהרה של "לאו" בלשון הפסוק 'לא יחל דברו' ואזהרה של "מצות עשה" בלשון הכתוב "ככל היוצא מפיו יעשה". אך כשנדייק יותר נראה שיש כאן הבדל בינהם. באיסור הלאו נאמר "לא יחל דברו" ואילו בעשה נצטוה הנודר לקיים ולעשות "ככל היוצא מפיו יעשה". בשינוי הלשון יש גם שינוי כוונה.

בספר 'מזקנים אתבונן' מביא את דבריו של ה'אהל יעקב' שביאר כך: בפרשת הנזירות נאמר "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה" התורה מבחינה בין 'נדר' ל'נזירות'. הנדר הוא: קבלת הנזירות. ואילו הנזירות היא קיומה בפועל. המדרש שם מבאר "כל ימי נדר נזרו" נדרו תלוי בנזירותו, ואין נזירותו תלוי בנדרו. וביאור הדברים כך: לעתים תכופות מתעורר באדם הרצון להתקדש לפרוש מתענוגי העולם הזה, אך לא תמיד רצון זה נובע מיראת שמים טהורה. לדוגמא: מי ששתה לשכרות ונקלע למצב לא נעים, והרי הוא מואס ביין ומבקש להגמל ממנו על ידי קבלת נזירות. אך מאחר ובדרך כלל זה ענין רגעי, וכשיעבור זמן קצר יתעורר בו שוב חשק עז ללגום מעט מהמשקה המשכר. הנזירות שגזר על עצמו בעת שכרותו תרבץ עליו עתה כמשא כבד. לכך בא המדרש ומבאר: לא זו הדרך, "אם הנזירות תלויה בנדרו", כלומר שקיום הנזירות אינה מרצון, והוא מקיים אותה בעל כרחו אך ורק משום שאינו רוצה להפר את נדרו, מוטב לנזירות זו שלא נבראה מעולם.

כלל זה נכון לא לגבי הנזירות בלבד, אלא לגבי כל נדר שהוא, אדם שקיבל על עצמו נדר, ולבו בל עמו, עשוי להתפתות במשך הזמן שכבר יצא ידי חובה בקבלת הנדר, ואין קיום הנדר חשוב כל כך. הוא עלול לומר לעצמו כבר הראיתי רצון טוב בעת שנדרתי ואם לא אדקדק בקיום הנדר אין בכך כלום העיקר הוא הלב והרצון.

מי שמהרהר על נדרו, יערימו מן השמים קשיים בדרכו לקיים את הנדר. שהרי רק "הבא להטהר מסייעין בידו", ואילו מי שאין כוונתו טהורה אינו זוכה לסייעתא דשמיא. מי שנדרו הוא מן השפה ולחוץ נמצא הוא בסכנה גדולה שלא יעלה בידו לקיים את נדרו. ולכן איזו היא הנזירות הרצויה כאשר "הנדר תלוי בנזירות" כלומר שהנדר נעשה מתוך רצון אמיתי ותשוקת הלב להיות נזיר להתקדש ולהיות מופרש מהוויות העולם. בנדר כזה אין סיכון מובטחים אנו שיקיים את נדרו.

בזה נבין מדוע שמעון הצדיק לא רצה לאכול מקרבנו של נזיר. כי הוא לא ידע אם המניעים שלו הם טהורים. עד שנזדמן לו אותו נזיר מן הדרום יפה עינים וטוב רואי שסיפר שבראותו את עצמו במים פחז עליו יצרו וביקש לטורדו מן העולם, וכדי לנצחו נדר נזירות. שמעון הצדיק הבין שאדם שבעת נדרו היה בעיצומה של מלחמת היצר ובאמצעות נדרו גבר על יצרו, כוונתו טהורה ורצויה, ולכן אין ספק שחפצו יעלה בידו ואין כל מניעה לאכול מקרבנו.

כך ניתן להבין גם את המקרא שלפנינו "ככל היוצא מפיו יעשה" אין די בכך שהאדם נודר בכוונה טובה, יתכן שהנודר יקיים את הציווי "לא יחל דברו" הוא 'לא יעבור על נדרו', אך רק העשייה קיום הנדר תוכיח את הכוונה הרצויה. רק אם קיום הנדר יהיה בבחינת "ככל היוצא מפיו יעשה" מתוך רצון ולא מתוך חוסר ברירה יקיים את נדרו בשלמות.