האדמור השני מחבד

היה יהודי אחד שקוראים לו לייבקא, היה לו פונדק  שהצליח מאוד ועושרו גבר. בזמנו היהודים היו מתפרנסים ע"י ששוכרים פונדקים מהפריץ, זאת היתה מלאכתם. היו מקרים שאנשים היו משיגים גבול בכך שהיו נותנים כסף רב לפריץ בתמורת גבול של הפונדק השני או אפילו שיוציא את בעל הפונדק מהמקום בכך שיוכל להיכנס תחתיו. ודאי שזה איסור חמור מאוד "לא תשיג גבול רעך". אבל לייבקא מזה לא חשש שהפריץ בתמורת כסף של אחרים יוציא אותו מהמקום, משום שתמיד היה משלם את השכירות בזמן וגם הפריץ מאוד חיבב אותו.
פעם אחת הגיע שמועה לאוזנו שמשהו רוצה להשיג את הגבול שלו אבל מיד מחק מחשבה זאת ולא התייחס משום שזה שטויות הפריץ אוהב אותי ואין מצב שיעשה זאת. אבל לאט לאט המצב התגבר עד שבדק לעומק וראה שזה נכון. לייבקא נכנס ללחץ מה יעשה עכשיו עם פרנסה היכן יגור. כך המחשבה הזאת הטרידה אותו עד שנזכר ביהודי אחד שוכר גדול שהיה מאוד קשור לפריץ שמו "ברקוביץ'" בטח אם ילך אליו יעזור לו וידבר עם הפריץ שלא יורידו מהשכירות של הפונדק. אבל לייבקא התייאש, מי אמר שהוא יעזור לי לכן כדאי ללכת לאדמו"ר השני של חב"ד "בעל הצמח צדק" שיתן לי מכתב לאדון ברקוביץ' וכשישמע שהרבי כתב לו בטוח הוא יעזור לי.

לייבקא לא חשב פעמיים מיד יצא לדרכו אל האדמו"ר, מלא אנשים מחכים הזמן קצר אבל אין ברירה ישב וחיכה עד שהגיע תורו. לייבקא נכנס אל הקודש פנימה וסיפר לרבי את כל הסיפור ואת עול הפרנסה ועל ברקוביץ שיש לו קשרים עם הפריץ ועם הרבי ישלח לו מכתב הוא בטוח יעזור. הרבי הסכים בשמחה רבה אבל ביקש ממנו לחכות עד שיסיים את האנשים שמחכים אחריו. לייבקא יצא מהקודש וחיכה. לאחר זמן לא רב יצא השמש של הרבי ונתן לידו מכתב "זה מהרבי". לייבקא פתח את המכתב ופניו התזעזעו הרבי בכלל כתב את המכתב למשהו אחר שגר רחוק מכאן מרחק גדול ולא למי שביקשתי "ברקוביץ'". לייבקא לא היסס בכלל אחרי שחיכה שלש שעות חזר אל השמש ואמר לו, כנראה מרוב שעבר הרבה זמן משיצאתי מהרבי הוא שכח למי ביקשתי ממנו לכתוב את המכתב הוא כתב אותו למשהו אחר. באותו זמן עמד שם בנו, פנה אליו "אם הרבי כתב הרבי לא טועה".

לייפקא יצא בדרכו אל אותו יהודי שהרבי שלח אותו, הדרך היתה ארוכה מאוד, עד שהגיע אל היהודי הזה שגם הוא בעל פונדק. לייבקא נתן לידיו את המכתב, היהודי שמח שמחה גדולה שקיבל מכתב מהרבי בשבילו, אבל לא ידע מה הוא קשור ובמה יכול לעזור.
השלג היה עז הקור היה חזק אבל התוך הפונדק הקטן והחמים לייבקא ובעל הפונדק היהודי כמו כל שני יהודים שאף פעם לא הכירו מעולם תוך מספר דקות ישבו ולמדו ביחד גמרא כאילו הם חברים מספר שנים, אכלו ושתו ישנו... כך הסתדרו בנתיים עד שימצאו פתרון. באחד מן הימים בזמן שהם לומדים גמרא פתאום נקשו בדלת בצורה מפחידה וחזקה "תפתחו את הדלת" בעל הפונדק ולייבקא נבהלו. שוב דפיקות "תפתחו את הדלת אנחנו קופאים למוות". היהדוי זיהה כבר את הקול והדמות והבין שזה הפריץ, בעל הפונדק החביא אותו החדר עד שילך ולאחר מכן הלך והכניס את הפריץ חימם אותם בתנור נתן להם לאכול ולשתות חם הביא להם בגדים חדשים וחמים, כך עזר להם במספר ימים עד שהשלג והקור עברו. הפריץ כשהיה דרכו לצאת ניגש אל בעל הפונדק ורצה לשלם לו. אבל הוא סירב. הפריץ לא הבין, נתת לנו אוכל שתיה שינה אתה צריך לקחת כסף איך תשלם שכירות. אמר לו בעל הפונדק, יש לי משהו בשבילך, ישנו יהודי שקוראים לו לייבקא יהודי צדיק מאוד אף פעם לא עשה לך רע תמיד היה משלם את השכירות הזמן ואתה עכשיו עומד לשים מישהו אחר במקומו מסכן זה אחי. איך ששמע את זה הפריץ נבהל, זה אחיך, עכשיו אני נוסע אליו ואני נותן לו עוד שלש שנים שכירות באותו מחיר עם חוזה. אמר לו בעל הפונדק, אתה לא צריך לטרוח ונסוע הוא נמצא ממש כאן.
קרא לו ועשו את החוזה. מיד אמר לייבקא בליבו גם כשנראה שהאמו"ר טועה הוא יוצא מהיכן תצא הישועה.